申論題

蕭蕭雨聲凄泣暴雨中，記得是在放學回家的路上，雨下得很大，而我卻恰好身無分文，又沒帶雨傘，結果陷入暴雨中。

　　渾身濕透的我在大雨中奔波，心裡自然十分焦急，不知如何是好。西風勁，襲薄衣。我就像一隻暫時無家的”寄居蟹”一樣狼狽不堪，躲藏於人們的屋檐下，真是寄人籬下呀！可這雨什麼時候才能停呢？看來過不了多久我就會着涼啊。想着想着，我不禁打了一冷戰，街邊的果樹繁花朵朵，我哪有心思欣賞“一剪梨花春帶雨”的美景，我心想，不如一口氣跑回家吧！我跑着跑着，深覺身後有腳步聲，這聲緊緊跟隨我，這時，我也覺得沒有雨落在我的身上了。我回頭一看，是位素不相識的阿姨跟在我後面，舉着一把蘑菇傘為我遮雨。她看着我便問，你是怎麼沒帶傘就跑出來的，我把事情的經過向這位阿姨說了一遍，於是這位阿姨說：“那麼我送你回去吧！你住哪？”我回答說：“水門洞”正當這時這位阿姨的電話響了起來，“喂，噢，你好，世紀大飯店？好，我馬上就到！”這時，那位阿姨對我說：“我有事得先走了，於是留下了那把蘑菇傘和五元錢。我拿着一把雨傘和五元錢，也許是由於事情太突然，我還沒反應過來，我才想起向阿姨說聲”謝謝”，而她已經打車消失在我的視線之中了。我不禁被阿姨的所作所為感動了。水珠從我的臉上淌下來，熱熱的，鹹鹹的，不知是雨還是淚……

　　不過是一個素不相識的過路人，這位阿姨卻能這樣的幫助我，是她用愛心烘乾了我這顆原本潮濕而沒有希望的心

這是我出生的城市，那時候還是一片片尚未開發的建地和綠油油的田地如今許多老房子已經不再了。ˊ

4454354254534

57453435435.45272547247742742747257445445544545142213221232.0..12102.211.1...0.1221

564646346345632135

12345678912345678913203543

ccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccccc

25536